פסק-דין בתיק ע"פ 40071-01-12

בפנינו ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב בת"פ 4845-07-08, על ידי בית המשפט השלום בחיפה, כב' השופטת א. קנטור (סגנית נשיא), ביום 06/12/11.

בתום שמיעת ראיות, ניתנה ביום 02/06/11 הכרעת דינו של בית המשפט קמא, במסגרתה הורשע המשיב בביצוע עבירות שימוש במרמה, עורמה ותחבולה והצגת מסמך כוזב למשלם הכנסה, לפי סעיפים 220(5) ו-(6) לפקודת מס הכנסה.

בתמצית, נקבע בהכרעת הדין, כי המשיב, במסגרת עבודתו כקבלן בעבודות מתכת, לא דיווח למס הכנסה בין השנים 2003-2004 על הכנסות בסך 1,209,614 ש"ח, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בנוסף, הציג המשיב בפני לקוחותיו אישור ניכוי מס במקור מזויף, לצורך ניכוי מס במקור מופחת, גם זאת מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.

בגזר דינו ציין בית משפט קמא, כי על פי הערכת שלטונות המס, השומה האזרחית "לפי מיטב השפיטה", ביחס לשנים הנ"ל, בגין אי הדיווח וההתחמקות מתשלום המס, הינה כ-824,000 ש"ח.

בית משפט קמא גזר על המשיב את העונשים הבאים:

1.                  מאסר בפועל של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות.

2.                  12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה לפי פקודת מס הכנסה במשך 3 שנים.

3.                  25,000 ש"ח קנס לתשלום ב-25 תשלומים חודשיים, או 5 חודשי מאסר תחתיו.

עיקר טענת המדינה בערעור היא, כי בית משפט קמא, אף שהיה ער לפסיקת בית המשפט העליון המצביעה על חומרתן הרבה של העבירות ומצדיקה השתת עונשי מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, תוך דחיית הנסיבות האישיות, שגה ביישום פסיקה זו על המקרה שבפנינו, בגוזרו עונשים בלתי הולמים.

ב"כ המשיב הדגיש בעיקר את גילו המבוגר של המשיב, כיום כבן 73, ואת נסיבותיו האישיות הקשות: מצבו הרפואי והעובדה כי הוא מטפל בגרושתו, הנמצאת במוסד ובעלת 100% נכות, בבנו הנכה, שגם לו 100% נכות, ובאחיו הנכה, שהוא בעל 100% נכות, ואף הוסיף כי בן נוסף של המשיב חולה במחלה ממארת.

ב"כ המערער הדגיש, כי למרות הזדמנויות רבות שניתנו למשיב וזמן ממושך שהוענק לו, המשיב "לא הסיר את המחדל", דהיינו, לא שילם עד היום את חובותיו לרשויות המס, וכן הוסיף כי ניהול המשפט על ידו, מהווה שיקול לחומרה.

לדברי הסניגור, המשיב הוא אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, ששירת בצה"ל, נפצע, נכה בשיעור 18% עקב אובדן אצבע בעבודה, חי מהיד לפה, אין לו בית, ובלעדיו אין מי שיטפל בקרובי משפחתו הנ"ל.

עוד הפנה ב"כ המשיב לשיהוי הרב, הקיים לדעתו בהגשת כתב האישום, כיוון שמדובר בעבירות משנת 2003-2004.

לדעת ב"כ המערערת, אין מדובר בשיהוי בלתי סביר, ומכל מקום לא מדובר בשיהוי המצדיק חריגה מן הכלל המצדיק בעבירות כאלה מאסר מאחורי סורג ובריח, שכן יש להגיש את הדו"ח לשנת 2004 רק ב- 2005, העבירות נתגלו תוך בדיקה של רשויות המס בשנת 2005 כתב האישום הוגש כעבור כשנה וחצי, ובעבירות מסוג זה זהו זמן סביר.

לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, שמענו טענות הצדדים ונתנו דעתנו לפסיקה אשר הוגשה על ידי כל אחד מהם, אנו בדעה כי דין הערעור להתקבל.

עיון בגזר הדין מראה, כי בית משפט קמא היה ער להלכות בית המשפט העליון, ואף התייחס אליהן אחת לאחת.

דהיינו, לא נעלמה מעיני בית משפט קמא ההלכה העקבית של בית המשפט העליון, כי בעבירות כגון אלה שביצע המשיב דין הוא כי יש להעניש את מבצעיהן במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, בשל חומרתן הרבה ופגיעתן בכספו של הציבור.

בדין ציטט בית המשפט קמא את דברי בית המשפט העליון בפרשת יוסף מלכה, כי "עבירות המס הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה, ומכאן שיש מקום ליתן לכך משקל וענישה מן הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם, אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא יינתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית" (ע"פ 6474/03 יוסף מלכה נ' מדינת ישראל , מיום 19.2.04 [לא פורסם]).

אנו מודעים לכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בנקל בגזר דינה של הערכאה המבררת ואינה שמה עצמה במקומה, גם באותם מקרים בהם היא סבורה כי אילו ישבה על מדין כערכאה ראשונה הייתה גוזרת עונש אחר.